אוכל כבר מזמן אינו רק צורך קיומי. הוא חלק מהתרבות והפולקלור, נדבך עיקרי במפגשים משפחתיים וחברתיים, מקור להנאה ולמזון לנשמה. משחר ילדותנו למדנו שכדי להרגיש בריאים וחזקים עלינו לאכול, ושאוכל יכול להיות מקור להנאה.

אך לעיתים המציאות שונה – במיוחד בקרב חולים במחלת הסרטן או חולים במחלות כרוניות מתקדמות, המתקשים לאכול למרות רצונם. חולים אלה שכחו מזמן מהי הנאה מאוכל, ועבורם הארוחות אינן מנחמות. הסיבות לקשיים באכילה מגוונות: ירידה בתיאבון, שינוי טעם, בעיות עיכול, קושי בבליעה או שאיפת מזון לקנה הנשימה.

תופעת הכיחשון – ירידה קיצונית במשקל

לדברי ד"ר איב ביטון, מומחה ברפואה פנימית ומייסד שרן רפואה עד הבית:
“חולים במחלות אונקולוגיות עלולים לאבד משקל כתוצאה מתופעות לוואי של טיפולים כימותרפיים, כגון הקאות, שלשולים, פצעים וכאבים בחלל הפה, יובש, שינוי טעם ורתיעה מאוכל. אצל חולים במחלות מתקדמות כמו אלצהיימר, הירידה במשקל נובעת לעיתים מסירוב לאכול או מחוסר יכולת לבלוע עקב החלשות שרירי הבליעה וחדירת מזון לקנה הנשימה.”
נוסף על כך, אצל כשני שלישים מהחולים בסרטן ובמחלות כרוניות כמו COPD או אי־ספיקת לב, מתפתחת תסמונת נוספת – קכקציה (chronic cachexia syndrome) או בעברית כיחשון. מדובר בהפרעה מטבולית המתבטאת בירידה חדה במשקל וברזון קיצוני עקב איבוד מהיר של מסת שריר ורקמת שומן.
“דלדול השרירים גורם לחולשה רבה והחולה מתקשה לבצע פעולות יומיומיות”, מסביר ד"ר ביטון.

התמודדות המשפחה עם חוסר התיאבון

דימה גנטובניק, אח מומחה בטיפול פליאטיבי ומנהל הסיעוד בשירות טיפול תומך והוספיס בית, מסביר:
“בני משפחה של חולים הסובלים מתת-משקל ורזון חולני מתקשים להבין שהחולה פשוט אינו מסוגל לאכול – לא מתוך בחירה אלא מתוך מגבלה פיזיולוגית. תפקיד הצוות המטפל הוא להרגיע ולהסביר שהחולה לא ימות מרעב, ושיש דרכים אחרות להבטיח הזנה מספקת.”
לדבריו, “הגוף לעיתים דוחה אוכל, הטעם משתנה לטעם מר או דוחה, והאכילה עצמה עלולה להיות סבל. אחד המטופלים שלי, חולה סרטן, תיאר זאת כך: ‘כשאתם מבקשים ממני לאכול, תדמיינו שזה לא אוכל אלא חול – הייתם מסוגלים לאכול את זה?’”

טיפול בבית והדרכה מותאמת למשפחה

מיכל, בתה של רחל בת ה־80, החולה באלצהיימר ומטופלת במסגרת הוספיס בית, משתפת:
“יש ימים שאימא מתקשה לבלוע מזון או שתייה. הצוות הקבוע של שרן – האח שמעון בן שבת וד"ר ביטון – מגיעים לחברה לאינפוזיה כדי למנוע התייבשות, ומרגיעים אותנו. בנוסף, קיבלנו הדרכה על סוגי מזון, כמויות ותזמון מתאים, כדי שנוכל להאכיל אותה בצורה מדודה ובטוחה.”

כיצד נכון לנהוג מול חולה שאינו אוכל?

ד"ר איב ביטון מוסיף מסר חשוב לבני המשפחה, ובעיקר למטפל העיקרי:
“אנחנו מבינים כמה קשה לראות אדם אהוב מרזה ומסרב לאכול, אך אין טעם להפציר בו שוב ושוב. הוא באמת אינו מסוגל. עיסוק מתמיד באוכל ובמשקל רק יוצר רגשות אשם ולחץ מיותר. יש להניח לו, להימנע מלחץ, ולהציע לו מזון רק לפי יכולתו ובהתאם להנחיות הצוות הרפואי.”

מוזמנים להקשיב לפודקאסט בנושא

מיינדפולנס – תרגול חמלה עם נעמה קטן

חמלה מסייעת בהקלת הסבל. אתם מוזמנים להאזין לתרגול מיינדפולנס לשיפור חמלה, המוגש על ידי נעמה קטן, מתרגלת ומורה למיינדפולנס, ודוקטורנטית למיינדפולנס באוניברסיטת חיפה.

מהן ההמלצות עבור חולים שאינם מסוגלים לאכול?

לדברי האח דימה גנטובניק, לא ניתן להזין את החולה בכוח. עם זאת, מכיוון שהיעד הוא להגיע לפחות לצריכת קלוריות סבירה – בין 500 ל-1000 קלוריות ביום, ואם אפשרי אף יותר – חשוב לספק לחולה מזון מותאם או תוספים.
כחלק מהטיפול הפליאטיבי, שנועד לסייע לחולה להתמודד עם המחלה ותופעות הלוואי שלה, ישנן דרכים להגביר את צריכת הקלוריות היומית.

לחולים המסרבים לאכול, כדוגמת חולים במצב של דמנציה, מומלץ להציע את המזונות האהובים עליהם ובשעות שבהן הם ערניים יותר.
לחולים הסובלים מחוסר תיאבון ומשינוי טעם הגורם לדחייה של האוכל, מומלץ לספק:

  • ארוחות קטנות בתדירות גבוהה.
  • אוכל בתיבול עדין.
  • מזונות נטולי ריח חריף, במקרה של רגישות לריחות.
  • מזון בטמפרטורת החדר ולא חם מדי.
  • גלידה – חולים רבים החשים דחייה ממזון מצליחים לבלוע דווקא גלידה, והיא מהווה מקור טוב לחלבונים, סוכרים וקלוריות.
  • תוספת חלבונים בתפריט – כדי להעלות מסת שריר ולמנוע ירידה בערך האלבומין בדם. מזונות עשירים בחלבון כוללים ביצים, בשר הודו, גבינות ומזון ייעודי לחולים הזקוקים לתוספת קלוריות, כדוגמת אנשור.
  • לחולים הסובלים מכאבים בפה, מומלץ לתת מזון רך או נוזלי שניתן לשתות בקש.
  • לחולים הסובלים מיובש בפה, ניתן לסייע בעזרת ממתק חמוץ, מסטיק או רוק מלאכותי.

בחלק מהמקרים ניתן לסייע לחולה באמצעות טיפול תרופתי להגברת התיאבון. התאמת התרופות נעשית על-ידי הרופא המטפל במסגרת הוספיס בית, בהתאם למצבו הפיזי והנפשי של המטופל. בין התרופות האפשריות: סטרואידים המגבירים תיאבון, תרופות למניעת בחילות והקאות, תרופות נוגדות דיכאון, חרדה ופסיכוזה שמגבירות תיאבון, וכן קנביס רפואי שנמצא יעיל בהגברת תיאבון.

מתי מקובל להיעזר בהזנה מלאכותית ישירות לקיבה?

“ישנם מצבים שבהם החולה אינו מסוגל לבלוע מזון, גם לא מזון רך”, אומר גנטובניק. “מצב כזה שכיח אצל חולים בסרטן סופני, חולים בניוון שרירים (ALS) או חולי דמנציה סופנית הסובלים מקושי בבליעה הגורם לחדירת מזון לקנה הנשימה.”

לדבריו, “במסגרת עבודתנו בהוספיס בית, אנו פוגשים משפחות המבקשות להזין את החולה בעזרת זונדה דרך הפה כדי למנוע תת-משקל. תפקידנו להציע את הפתרון הנוח והמיטיב ביותר לחולה, וברוב המקרים הזנה בעזרת זונדה אינה הבחירה המועדפת.
מחקרים הראו כי הזנה מלאכותית דרך זונדה בחולי סרטן אינה משפרת את מצבם ואף עלולה לקצר את תוחלת חייהם. הסיבות העיקריות לכך הן ששאיפת מזון לקנה הנשימה שכיחה יותר, ורק חלק קטן מהמזון נספג בגוף.”

גנטובניק מוסיף: “שימוש בזונדה פוגע באיכות החיים של החולה – הוא סובל מחוסר נוחות, מאבד את ההנאה מאוכל, הזונדה נסתמת לעיתים ונוצרים פצעי לחץ באזור. לכן, כאשר יש צורך בהזנה מלאכותית ממושכת, אנו ממליצים על הזנה באמצעות PEG – שקית המכילה פורמולה נוזלית ומחוברת לצינורית ישירות לקיבה דרך פתח קטן שנוצר בהליך כירורגי.
הזנה בשיטה זו מונעת תת-משקל והתייבשות, ובשעות שבהן המטופל מסוגל לאכול – הוא יכול לאכול כרגיל. הזנה בעזרת זונדה מומלצת רק לפרקי זמן קצרים, למשל לאחר טיפולי הקרנה לאזור הצוואר או הוושט, כאשר קיימת קושי זמני בבליעה.”

לסיכום

“בעזרת תזונה מותאמת למצבו של החולה, התאמת טעמים, שימוש בתוספים ולעיתים גם הזנה מלאכותית, ניתן למנוע או להאט את הירידה במשקל המתבטאת בחולשה ובירידה בתפקוד”, מסכם האח גנטובניק.
“במקביל, חשוב מאוד להקפיד שהחולה ישתה לפחות חמש כוסות נוזלים ביום. אם הוא מתקשה לשתות בכוחות עצמו, יש לעודד שתייה במנות קטנות – לגימה או שתיים כל 15–20 דקות – כדי להגיע בסוף היום לכמות הנדרשת.
עבור חולה שאינו מסוגל להגיע לכמות הנוזלים המינימלית, אנו מגיעים לביתו פעמיים בשבוע או מדי יום, בהתאם למצבו, כדי לספק לו תוספת נוזלים באינפוזיה.”

כותבת: שירלי שני