התקשרו: 1-700-508-586

למידע נוסף והתייעצות

השאירו פרטים
ואנו נחזור אליכם בהקדם





    מסכים/ה לתנאיהתקנון

    מאשר/ת הרשמה לדיוור

    התמודדות עם סוף החיים – גישות ואמירת אמת

    המוות הוא המסע האחרון שלנו בחיים. כולנו חיים עם הידיעה שיום אחד נמות, יחד עם זאת אנו עסוקים בהדחקה ומנסים להימנע ממחשבות בנושא על מנת להמשיך לחיות.
    במוסדות אשפוזים ואף במסגרת הוספיס בית , חולים עשויים להרגיש מבודדים רגשית בהתמודדות ובמחשבות שלהם על סוף החיים, על אף היותם מוקפים בני
    משפחה וצוותים רפואיים.

    היחס של המשפחה והסביבה כלפי נושא

    המוות הוא גם זה הקובע את העמדות כלפי אמירת אמת למטופל לגבי מצבו הסופני. ישנן משפחות המשקיעות מאמצים אדירים על מנת למנוע מהחולה עצמו לקבל מידע על מחלתו, מקום בו הוא נמצא או מחשבה אחרת העלולה “לגרום לו לאבד תקווה” , ואחרות מיישמות שיח פתוח עם החולה בנושא.

    נראה כי לאנושות בכללה יש קושי בהתמודדות עם המוות.  היכולת ואופן התמודדות זו  המושפעות  ממערכות ערכים, אמונות וחוויות קודמות בהקשר זה.

    לחוויות ולניסיון קודם עם מוות השפעה על אופן ההתמודדות. אחד המקרים הזכורים לי, משתפת מילי מיליונצ’יק עובדת סוציאלית בשירות הוספיס בית שרן “הוא משפחה שכולה שהתנגדה לכל שיח בנושא סוף החיים עם אב המשפחה החולה, גם כאשר היה ברור מבחינה רפואית שימיו ספורים” . 

    גם לתפיסה המקובלת בחברה המערבית ביחס ל”תוחלת החיים” הנורמטיבית השפעה על היחס כלפי האדם הגוסס. לא פעם נשמעים לגבי חולה מבוגר משפטים כמו:” הוא כבר 

    חיי את חייו” ובכך מרמזים כי ההתמודדות עם מוות של מבוגר אינה קשה כמו התמודדות עם מוות של צעיר לגביו אומרים לעיתים קרובות “הוא היה צעיר מידיי, לא הגיע לו למות. זה נורא.” 

    תחושת השליטה בתופעות טבע ביניהם מוות, משפיעה אף היא על התנהגות משפחות. 

    חלקן פועלות בכל מחיר להחזיק את קרוביהם בחיים אפילו כאשר החולים עצמם מבקשים להפסיק את סבלם ולאפשר להם למות. 

    כמובן שגם למערכת האמונות הדתיות, הרוחניות ולהקשרים התרבותיים והחברתיים השפעה על היחס לסוף החיים.  מילי מיליונצ’יק העובדת הסוציאלית מספרת: “מקרה נוסף שזכור לי בו טיפלתי בהוספיס בית שרן הוא של משפחה דתית,  שהתנגדה לשיח על מוות בנוכחות אב המשפחה הצעיר והחולה לא בשל חוסר מודעות למצב המחלה אלא בגלל האמונה והציפיה להתרחשות נס אשר ישפר את מצבו”. 

    גם לתהליכים חברתיים ארוכי טווח השפעה על היחס למוות: עד המאה ה-17 מוות נחשב כחלק מהמהלך הטבעי של החיים. אנשים נפטרו לרוב בבית בקרב בני המשפחה. החל מהמאה ה-18 החלה המגמה של הפיכת המוות לאירוע פרטי, בלתי נראה.  לכך תרמו הוצאה והרחקה של אנשים גוססים למוסדות; צמצום במבני השפחה והתמיכה ממנה; התרחקות מהדת שאינה מהווה עוד נחמה, פיתוחים טכנולוגיים אשר נותנים תחושה של שליטה במוות אך נגד מקשים על קבלת המוות כתהליך טבעי;  קהות חושים לאור ריבוי מקרים של מוות המוני ועוד. 

    מה מפחיד מטופלים במוות ?

    לעיתים אני תוהה,  משתפת מילי מיליונצ’יק עו”ס בשירות הוספיס בית שרן “מה יש במוות ההופך אנשים שהעדיפו כל חייהם להתמודד עם  אמת קשה על פני כל שקר לאנשים שבריריים שלא יוכלו לעמוד באמת הכי חשובה בחייהם ? אנשים שחופש ניתן להם על פי החוק לאנשים שחופש הבחירה נגזל מהם תוך שיתוף פעולה של כל הסובבים ? אנשים שחיו את חייהם בכבוד לאנשים שלא יכולים למות בכבוד?  

    ניתן להבחין בשלושה פחדים עיקרים, עמם מתמודדים מטופלים גוססים בהקשר של חרדת המוות:

    הפחד מהאקט עצמו :

    מהפסקת החיים, מכאב וסבל, חנק, התנתקות מהגוף  ואירועים אחרים שאדם מדמיין כחלק מהמוות. מה מרגישים ברגע עצמו ? האם כואב למות ? האם ניתן להקל עליהם ולהרדים אותם לפני הסוף ?

    הפחד מהצפוי אחרי המוות:

      האם קיים עולם הבא או שמא מדובר בריק ? פחד מהעונש על החטאים שביצע המטופל בחייו ועוד. 

    הפחד מ”לא להיות” :

     זהו פחד המשותף למטופלים רבים. זכורה לי מטופלת שלא הרפתה מידי הבת שלה ברגעים האחרונים משתפת מילי מיליונצ’יק עובדת סוציאלית בשרן. “היא אמרה לבתה: “אני כל כך פוחדת. תישארי.” היא לא שחררה את ידי הבת עד הרגע האחרון.  אנשים זקוקים למישהו שיחלוק איתם חוויות ויהיה עד ל לאירועים משמעותיים בחייהם. אבל אנשים גם זקוקים למישהו שיהיה עד למותם, על מנת שירגישו שכפי שחייהם לא עברו מבלי שמישהו שם לב, כך גם מותם לא נשאר אלמוני וחסר משמעות “. 

    אמירת האמת לחולה הנוטה למות

    סוגייה נוספת בגישה הפליאטיבית  הקשורה קשר הדוק ואף תלויה בתפיסות, התנהגויות ויחס כלפי סוגיית המוות, היא סוגיית אמירת האמת לחולה לגבי מצבו ומחלתו.  לעיתים חלק  מהמטופלים בהוספיס בית אינם מודעים  למצבם הסופני ולאופי הטיפול  אותו הם מקבלים. 

    ישנן משפחות המשקיעות מאמצים ניכרים בכדי  להסתיר את קרבתם של קרוביהם אל סוף החיים ורואים בכך ניסיון “להגן עליהם ועל בריאותם הנפשית”.  השליטה בעצם נלקחת לגמרי מהחולה עצמו. נשאלת השאלה  “על מי הם באמת מנסים להגן? הלא על עצמם?”.  מילי מיליונצ’יק  עו”ס שרן משתפת “באחת הפגישות עם בת הזוג של החולה שאלתי אותה מדוע היא מנסה בכל כוחה להסתיר מבעלה את מצבו ואת העובדה שהוא מקבל טיפול פליאטיבי במסגרת הוספיס בית ?  איך הדבר  מסתדר עם העמדות של בעלה עליהן סיפרה לי לפני כן  היותו אדם מאוד דומיננטי,  אשר אמר כי אמת קשה עדיפה על שקר ורצה להבין בדיוק מה היא המציאות. היא  ענתה לי כי רצונו לא רלוונטי כרגע והיא רק רוצה שהוא יחיה. הידיעה על המוות הקרב תשבור אותו ותגרום לו  לדיכאון. היא אמרה לי שזאת בחירתה ואל לי לערער על כך. אחרי מספר מפגשים הגענו להבנה כי כל אחד מבני הזוג מודע למצב לאשורו אך  הם אינם  מוכנים לדבר על זה אחד עם השני מחשש כי השיח  יהפוך למציאות. עד פטירת הבעל נושא המוות לא דובר ביניהם. כך למעשה כל אחד מהם נותר בודד במחשבותיו וברגשותיו”.   

    מחקרים רבים שבחנו את נושא אמירת האמת והעדפות של חולים במחלה סופנית לגבי אמירת האמת על מצבם, הראו כי החולים מעדיפים “אמת קשה” שמסופרת בצורה רגישה ואמפטית על פני כל שקר.  הכוונה ל מצב של מודעות אל מול התעלמות ובורות  (ignorance) של החולה לגבי מחלתו.

     ישנן משפחות הדוגלות בהסתרת האמת מהמטופל מתוך חסד עמו, אך מושג זה הוא דינמי ומשתנה לאורך זמן ומקום. אם בעבר  הנוהג של הסתרת האמת מהמטופל באמתלה כי הדבר לטובתו  היה רווח יותר  כיום מושגים כגון  תקשורת פתוחה עם המטופל, שימת  דגש על חובת אמירת האמת למטופל בהתאם למצבו  נפוצים יותר. 

    האמת הינה סובייקטיבית גם מצד מי שאומר אותה וגם מצד זה ששומע אותה.ניתן לזהות מספר סוגי אמיתות מסופרות לחולים סופניים. 

    אמת  מוחלטת ואבסולוטית לגבי העובדה כי הם במצב סופני ועומדים למות, אמת חלקית  הכוללת כמה עובדות לגבי מצבה חולה אבל לא את הכול והאמת “הרצויה” שמקורה באמונות והנחות של החולה עצמו לגבי חולי ובריאות.

    במסגרת טיפול פליאטיבי תומך  נראה כי “האמת הרצויה” היא הנאמרת לרוב והיא משלבת את השמירה על “טובת החולה”, עמדות ורצונות של החולה עצמו כפי שנחווה על ידי הצוות ובני  משפחתו והקושי ואי הרצון האנושי הבסיסי, אפילו זה של המשפחה , לעסוק ולדבר על  המוות. עדיין חשוב לציין כי לעתים ניתן לשמוע מהחולים עצמם כי הם כמהים לקבל מידע לגבי מצבם, רובם חושדים וחשים בכך כי מצבם מאוד קשה והם הולכים למות. לעתים החולים  מביעים זאת מילולית ומתחננים במבטים שיתנו להם את הכבוד לו היו זכאים בחיים אך  שנלקח מהם בהיותם קרובים למוות – לדעת ולדבר על מוות.

    המוות בא לרוב ללא הזמנה וללא התרעה. הוא חושף את היחיד להבנה כי הוא לבד לחלוטין במותו. אפילו בני המשפחה המלווים את האדם הגוסס בכל התהליכים והמאורעות אינם

    יכולים לחלוק זה עם זה את המוות. נכון שאין ביכולתו של איש מאיתנו למנוע את המוות, אך יש במוות הרבה יותר מחדלון הקיום הפיזי. השלבים האחרונים של החיים משמעותם לא תבוסה, אלא מימוש החיים והזדמנות לבחון את ההישגים החיוביים בחיינו.  אחד המטופלים אמר לי לא מזמן, מספרת מילי מיליונצי’ק העו”ס: “אני יודע שאני עומד למות. אבל היו לי חיים מלאים. יש לי  משפחה נהדרת, אישתי וילדיי בסדר. כנראה הגיע זמני ואני צריך אותם ליידי רק עוד קצת.”  מצד שני אני רואה גם מטופלים אחרים עם משפחה פחות מכילה ותומכת המפחדים וזקוקים לי  ולצוות  הרבה יותר מאחרים, רק לנוכחות שלנו, שנהיה שם איתם, שמותם לא יעבור מבלי  שאיש  ישים לב לכך.

    במרכז הרפואה הפליאטיבית העוסקת בשיפור איכות החיים של הלוקים במחלות קשות ומחלות כרוניות לרבות חשוכות מרפא, בשלב המחלה בו כל שנדרש הוא איזון הסימפטומים ושמירה על איכות חיים אופטימלית עומדת הפילוסופיה המאפשרת גישה חיובית למוות ולגסיסה, כזו התומכת והמאפשרת לצוותים המטפלים ומהמשפחות להביט בחולים הנוטים למות לא רק מתוך התייחסות לצרכיהם ותלותם בסביבה, אלא גם מתוך כבוד לחייהם והאומץ שלהם ולאפשר להם למצוא משמעות גם במוות.

    עוד בנושא:

    תפריט נגישות