במהלך עבודתה בהוספיס בית, נטלי פודרז מלווה מטופלים ומשפחות ברגעים רגישים ומורכבים. אבל יש מפגשים שנשארים איתה הרבה אחרי שהביקור מסתיים. על אחד המפגשים האלה היא מספרת במילותיה:

יש רגעים בעבודה כאחות פליאטיבית שבהם המקצוע כבר לא עומד במרכז. רגעים שבהם כל מה שנשאר הוא להיות שם. פשוט להיות בן אדם ליד בני אדם, ברגעים הכי כואבים והכי חשופים של החיים.

אני מגיעה לביקור דחוף אצל מטופלת שנמצאת בשלב סיום חייה. משפחתה בחרה מראש שהיא תסיים את חייה בביתה, מוקפת באנשים שהיא אוהבת.

דיברנו על כך לא פעם. הכנו, הסברנו, הדרכנו, ניסינו להתכונן לרגע הזה. אבל האמת היא שאי אפשר באמת להתכונן לפרידה מאדם אהוב.

בתקופה האחרונה ביקרתי אצלה לא מעט. ואז מגיעה הודעה מאחד מבני המשפחה:

"היום את באה, נכון?"

ואני? ברור שאני באה.

לא כי זה ביקור מתוכנן. לא כי צריך לבצע פעולה סיעודית כלשהי. אני באה כי הם זקוקים לי. לנוכחות שלי. ואולי גם אני כבר זקוקה להיות שם איתם.

כי איכשהו, בלי ששמנו לב, נכנסנו ללב אחת של השנייה. אני והמשפחה הזאת. נוצר בינינו קשר שכבר מזמן חצה את הגבולות של אחות, מטופלת ובני משפחה.

אני נכנסת לחדר.

המטופלת שוכבת במיטתה. הנשימות שלה כבדות, נשימות צ'יין-סטוקס, המאפיינות לעיתים את שלב סיום החיים. אני ממשיכה בטיפול הפליאטיבי להקלה על תסמיניה, אבל גם כשהטיפול ניתן, מראה הנשימות עדיין יכול להיות קשה ומפחיד עבור מי שיושב לצידה.

ובכל זאת, בתוך החדר הזה יש משהו חזק יותר מהפחד.

יש אהבה באוויר. המון אהבה.

אנחנו יושבים סביב המיטה. בני המשפחה יושבים לצידה, מלטפים בעדינות את ראשה, אוחזים בידה ומנשקים אותה שוב ושוב.

ואנחנו מתחילים לדבר.

על האהבה שלה ושל בני משפחתה. על השנים שחלפו, על הילדות, על הטיולים המשפחתיים, על הזיכרונות שנשארו.

ואז השיחה מתגלגלת לסיפורים על אהבות, על רגעים משפחתיים, על הדורות שגדלו ועל החיים שעברו יחד.

ופתאום אנחנו צוחקים. צחוק אמיתי, מתוך הלב.

ואז מישהו נזכר במשהו, והעיניים מתמלאות דמעות. רגע של שקט. יד מלטפת. ושוב עולה חיוך, ועוד סיפור, ועוד זיכרון.

איזה ערב מוזר ומופלא.

עצב עמוק לצד שמחה. כאב לצד צחוק. פרידה לצד חיים שלמים שנפרשים מולנו.

רוגע. שלווה. עצב. ואהבה שאין לה סוף.

ואני יושבת איתם ומרגישה שברגע הזה אני כבר לא רק אחות פליאטיבית.

אני לא צריכה להסביר, להדריך או למצוא את המילים הנכונות.

אני פשוט שם.

מלטפת. מחבקת. מקשיבה. עוטפת.

ובתוך כל זה אני מבינה שוב עד כמה העבודה שלי היא הרבה מעבר לטיפול בכאב ובתסמינים.

לפעמים הזכות הגדולה ביותר היא פשוט להיות נוכחת ברגע שבו משפחה שלמה נפרדת מהלב שלה.

ואז הגיע רגע הפרידה…

ברגעיה האחרונים, כשהיא מוקפת באהבה, המטופלת נשמה את נשימתה האחרונה.

ואני נשארת עם המחשבה על כל האהבה שהייתה בחדר הזה. על משפחה שלימדה אותי שאפשר לבכות ולצחוק באותה נשימה. שאפשר להרגיש כאב עצום ובו בזמן להיות עטופים בשלווה.

ושגם ברגע שבו החיים נגמרים, האהבה לא נגמרת.

כי לפעמים סיפור האהבה הגדול ביותר הוא לא רק האהבה שבין בני זוג, אלא האהבה שנשארת סביב מיטתו של אדם אהוב, עד הנשימה האחרונה.

נטלי פודרז, אחות בשירות הוספיס בית של שרן רפואה עד הבית.