“עשינו את הכל בבית, אבל שום טראומה לא נשארה פה”
מרים למל משתפת בתחושות ובמחשבות שליוו אותה בתקופת ההוספיס הביתי של בעלה ירון ז”ל.
בגיל 58 התגלה בגופו של ירון למל ז”ל סרטן מפושט בכל הגוף. הטיפולים שעבר במשך מספר חודשים לא הביאו לתוצאות המיוחלות.
“הרופאים לא ידעו מה גרם לזה. הוא לא עישן, לא שתה, ולא הייתה לו היסטוריה משפחתית של מחלת הסרטן במשפחה. הרופא המטפל בישר לנו שאין הרבה מה לעשות, ושמתוך חובתו כרופא הוא ימשיך לתת לו את הטיפול אבל הוא אינו מאמין כי הטיפול יהיה יעיל.
למרות זאת, ירון, שהיה יזם במקצועו ובאופיו – התעקש להמשיך ולהגיע לבית החולים ולקבל טיפולי כימותרפיה. הוא האמין שגם אם יש לו אחוז אחד של תקווה צריך להתעקש ולהמשיך לנסות.
ההכרות שלי עם מחלת הסרטן לא התחילה עם ירון. לצערי, איבדתי את אבי ואת אמי בגלל מחלה זו והטיפול בהורי הביא אותי לבלות תקופות ארוכות בתי חולים רבים בארץ. הניסיון הקשה המצטבר שלי יחד עם העקשנות של ירון וההמלצה של רופאת המשפחה שלנו שליוותה אותנו, הביאו אותנו לנסות את שירות הוספיס הבית של “שרן- רפואה עד הבית“. המטרה העיקרית שלנו הייתה לא לאפשר לילדים שלנו לחוות את מחלת הסרטן כטראומה לחיים, כפי שקרה לי.
בסופו של ענין, ההכרות שלנו עם שרן הייתה רומן קצר מאוד, פחות מחודש. אבל מדובר בפרק זמן משמעותי ומדהים. שרן אולי נכנסו לתמונה בדקה התשעים, אבל התרומה שלהם ליכולת שלנו לקבל את המצב, לעבד אותו ולהתמודד אתו הייתה ענקית. ד”ר איב ביטון, שטיפל בנו הגיע לרמת רגישויות כזו גבוהה שאני לא מאמינה שמישהו אחר יכול להגיע לשם. הפרידה מירון התרחשה בנוכחות הילדים. ד”ר ביטון לא התחיל את התהליך עד שהילדים הגיעו וקיבלו את ההסברים המתאימים. הוא עשה זאת ברגישות ובאנושיות שלא יתוארו.
זה “שרן – רפואה עד הבית” בשבילי. עשינו את הכל בבית אבל שום טראומה לא נשארה פה. אני זוקפת זאת לזכותו של ד”ר ביטון, ולדרך בה נהג אתנו. זה לא היה פשוט, אבל אני מסתכלת עכשיו על הילדים שלי ואני מבינה שזו הייתה זכות גדולה שהוא היה לצדינו ברגעיו האחרונים של ירון.”