התקשרו: 1-700-508-586

למידע נוסף והתייעצות

השאירו פרטים ואנו נחזור אליכם בהקדם




    מאשר הרשמה לדיוור

    >

    ברית עולם: האחיות שטופלו יחד בהוספיס בית

    פעם אחר פעם הן קמו מטרגדיות ונאחזו בתקווה. שתי אחיות שהיו זו לזו עולם ומלואו. תוך כדי טיפול באחת, צוות הוספיס בית של שרן הבחין כי השנייה מידרדרת במהירות. ילנה אברם, העובדת הסוציאלית שהפכה לבת משפחה, מספרת על שמחת החיים, הפרידה הכואבת והלקחים שהיא מיישמת בחייה שלה

    מאחורי המספרים – 16 שנות פעילות של "שרן רפואה עד הבית" ויותר ממיליון ביקורי בית – מסתתרים הסיפורים. משפחות, אנשים, חיים שלמים, שלחלקם זכינו להיחשף רק בסוף הדרך. סיפורן של האחיות גרוסמן, שצוות הוספיס בית שלנו הפך לחלק ממנו, נגע לליבנו במיוחד. סיפור רצוף טרגדיות, אך בעיקר היאחזות בחיים.   

    אולגה ולנה גרוסמן נולדו ובגרו בקייב, אז חלק מברית המועצות. הן נמלטו מפני הכיבוש הנאצי, אך רוב בני משפחתן נרצחו בבאבי יאר. אולגה, שחזרה אחרי המלחמה לאוקראינה והצליחה לבנות את חייה מחדש, שכלה בעל ושני ילדים בתאונה. מתוך התהום העמוקה, על סף אובדנות, החליטה לבחור שוב בחיים ולהפיק מהם את המיטב. היא יצרה חברויות, סייעה לרבים – ילדיהם ישמרו איתה על קשר בארץ עשרות שנים לאחר מכן – ויזמה פעילות תרבותית-קהילתית ענפה. בהדרגה הייתה לאחת הדמויות המוכרות והמובילות בקהילה היהודית של קייב רבתי. 

    לנה עברה טרגדיה משלה. בעלה, ספורטאי ומתאגרף, היה עד לניסיון אונס. כשניסה להגן על הקורבן הותקף בעצמו והרג את אחד התוקפים. הוא נשלח למאסר, ובתוך זמן קצר קיבלה רעייתו מכתב לקוני המבשר על מותו מהתקף לב. היא הייתה משוכנעת שנרצח ונשבעה שלא לשאת איש תחתיו לעולם. בקייב עבדה במכון הטכנולוגי. בתחילת שנות האלפיים עלו האחיות ארצה, ויחד שכרו דירה באשדוד. אבל הגורל שוב התדפק על הדלת.  

    האחיות אולגה ולנה גרוסמן

    סיפור-אישי-הוספיס-בית

    ראשונה חלתה אולגה בסרטן. היא עברה טיפולי כימותרפיה ובמקביל טופלה במסגרת הוספיס בית של שרן. תחילה נדמה היה, הן בממצאים הרפואיים והן בתחושותיה שלה, כי המחלה נסוגה. ואכן, היא נותרה בהוספיס לזמן ממושך יחסית של שלוש שנים. אולם בהדרגה הגיעה ההידרדרות. 

    במסגרת ההוספיס זכתה להכיר אותן ילנה אברם. כעובדת סוציאלית בשרן, תפקידה לעזור ככל שניתן לחולה ולמשפחה המלווה אותו, אם במימוש הזכויות מול הביורוקרטיה והרשויות ואם בתמיכה נפשית ובתהליך הפרידה בסוף החיים. כך, היא שותפה לדילמות הרגישות ביותר: האם טוב לחולה לדעת במדויק את מצבו הסופני? כיצד בכל זאת אפשר להותיר לו תקווה? האם לבחור שלא להאריך את החיים באופן מלאכותי? ומה המשמעות של החלטה כזאת מול שאר בני המשפחה? 

    "התהליך הרגשי מול המטופל ומשפחתו מעורר לא מעט דילמות אתיות", אומרת ילנה. "הליווי והתמיכה הם  אומנות שרופאים לא תמיד לומדים ושלא קיימת בשום ספר". מניסיונה היא מעידה כי מה שהכי מפחיד מטופלים בהוספיס בית הוא הסבל והתלות, ובעיקר החשש לחיות ולסיים את החיים באי כבוד. אם יש משהו שאפשר לעשות כדי לסייע להם, זה לסגור מעגלים: "לאנשים יש צורך לסכם את חייהם, ליצוק תוכן ומשמעות בשנים שחלפו. זה מאוד חזק, וזה חלק גדול מהתפקיד שלנו".   

    כמו בת משפחה

    במקרה הזה, ילנה אברם העובדת הסוציאלית לא הסתפקה בתדירות המפגשים והשיחות המופיעה בפרוטוקול. גם בשל מצב האחיות, גם בהיעדר משפחה שתדאג להן, אבל בעיקר כי היא עצמה פשוט התאהבה. "שתיהן היו מאוד עצמאיות, ולמרות כל מה שעברו, הן הצליחו לשמור על חדוות חיים. לחיות טוב, לצאת לטיולים, לפגוש חברים במועדון. לחגוג את המעט שנותר". לאולגה, היא מספרת, היה מוטו לחיים: להשאיר את העבר בעבר. "היה בהן משהו מעולם שכבר נעלם, טעם של פעם, עם שמחת חיים וחוש הומור יהודי מתובל ביידיש. בשבילי הן היו כמו עוד משפחה".       

    הביקורים ושיחות הטלפון הפכו תכופים יותר ויותר: "הן היו מתקשרות כשחשו לא טוב, היינו צוחקות, עורכות שיחות נפש. הן התקשו בעברית ודאגתי לזכויות שלהן, הקל עליהן לדעת שאני יכולה להרים טלפונים ולנזוף במי שצריך כדי לדאוג להן, להבטיח שתגיע המטפלת. הן כבר לא היו לבד". 

    שמחו כמו ילדות: יום ההולדת האחרון של לנה

    ואז זה קרה בשנית: תוך כדי הטיפול באולגה, הבחין צוות ההוספיס כי גם לנה הולכת ומידרדרת רפואית. הוא פעל מול קופת החולים כדי לזרז בדיקות, ועד מהרה התגלתה המחלה גם אצלה, באופן אגרסיבי ובשלב מתקדם יותר. מאותו הרגע, שתי האחיות שהו יחד בהוספיס בית. יחד גם יצאו לכימותרפיה, כשהמטפלת עוזרת לכל אחת בנפרד לרדת למונית. הן היו מרותקות לבית ולא פגשו כמעט איש. ובכל זאת, את גיל 88 של לנה התעקשו לחגוג כמו שצריך. את המסיבה הזאת ילנה לא תשכח לעולם: "הבנתי שחוץ ממני, אין מי שיבוא. גייסתי עוד אחות מהצוות והבאנו עוגה וזר פרחים, ערכנו שולחן. כלת השמחה כבר הייתה לקראת הסוף, אבל הן שמחו כמו ילדות".    

    זמן קצר לאחר יום ההולדת, לנה הלכה לעולמה. את נשימותיה האחרונות עשתה במיטתה, לאחר שאולגה וצוות ההוספיס הבטיחו לה לעשות הכול כדי לאפשר זאת. כאחות בכורה, שידעה תמיד לנצח בקרב על החיים, אולגה התייסרה מכך שלא הצליחה להחזיק אותה עוד קצת איתה. מצבה של אולגה הוסיף להידרדר, והיא נתנה את הסכמתה להתפנות להוספיס אשפוזי בתל השומר. ילנה הקפידה לשמור איתה על קשר הדוק. שבועות אחדים לפני גיל 92, אולגה נפטרה. 

    ליהנות מהכיף של הרגע: ילנה ואולגה

    ילנה אברם, מהעובדות הסוציאליות הוותיקות והמסורות שלנו בשרן, תחגוג בקרוב 48. היא מעידה כי לתפקיד המקצועי הרגיש שהיא ממלאת יש השפעה רבה על חייה האישיים: "יש בעבודה הזאת המון רגעים מרגשים, ונחשפים במהלכה להמון התמודדויות מורכבות: ילדים קטנים, אישה צעירה שנותרת לבדה. זה נותן פרופורציות לחיים. אני משתדלת לכעוס פחות, להיות עצובה פחות, ליהנות מההווה – מהכיף של הרגע הזה, כי כלום לא מובטח לאף אחד. אנחנו מאושרים, רק לא תמיד מבינים עד כמה. האחיות גרוסמן הבינו מצוין".  

    עוד בנושא:

    קידום אתרים בגוגל קידום אתרים בגוגל      Webmanager

    השאירו פרטים לתיאום פגישת ייעוץ





      מאשר הרשמה לדיוור