המטופל הדמנטי סובל לרוב ממחלות רקע נוספות, וכל טלטול למיון ואשפוז עלול לדרדר את מצבו. טיפול ביתי ללא עלות במסגרת שרן נותן מענה מקיף רפואי וסוציאלי לחולה ולמשפחתו, ועשוי לשפר במידה ניכרת את איכות החיים.
כל אדם עשירי מגיל 65 ומעלה עשוי לסבול מדמנציה. מעל גיל 85 השכיחות נאמדת בכ-30% מהאוכלוסייה. במקרים נדירים היא מתגלית בגיל נמוך מ-60. בישראל מוערך מספר החולים הדמנטיים בכמאה אלף, והוא גדל עם העלייה בתוחלת החיים. יש החיים עם דמנציה לאורך שנים, עם תקופות של צלילות ומצבי התלקחות. לטיפול הביתי בחולה הדמנטי יש יתרונות רבים, ומוטב להקדימו במטרה למנוע אשפוזים חוזרים ונשנים העלולים להחמיר את מצבו של החולה.
דמנציה (שיטיון או קיהיון) איננה מחלה אחידה אחת כי אם סינדרום, המאופיין בירידה קוגניטיבית בתפקודים: זיכרון, שפה, ריכוז, יכולת למידה, יוזמה לבצע פעילות ותפיסת מרחב או סביבה. קיים גם שוני התנהגותי, אך בשלבי המחלה המוקדמים הוא נוטה למיסוך ולא תמיד קל להבחין בו. בהדרגה, עם המשך ההידרדרות, הסביבה הקרובה מבינה שדבר מה אינו כשורה. דמנציה מתבטאת בקבוצה של מחלות נוירודגנרטיביות – מחלות ניווניות של המוח, דוגמת אלצהיימר (השכיחה ביותר, כ-70-60 אחוז מהחולים הדמנטיים), פרקינסון, הנטינגטון וקרויצפלד יעקב (“הפרה המשוגעת”). תיתכן גם דמנציה וסקולרית (זו השנייה בשכיחותה), על רקע מחלה בכלי דם וסתימת עורקיקים במוח שגורמת לאובדן יכולות קוגניטיביות ומוטוריות.
איך נבחין בין דמנציה למצבים שנראים דומים?
לא כל ירידה בתפקוד היא דמנציה. החל מגיל 50, רובנו מתחילים “לפספס” פה ושם ולשכוח דברים. לעיתים, ואף בגיל צעיר יותר, מדובר בהשפעה של סטרס שנובע מנסיבות החיים (למשל: למידה לבחינות הבגרות בקורונה). אלא שבדמנציה הירידה מבטאת שינוי ביחס לרמה בסיסית קודמת. דוגמאות אופייניות: רופאה שלא רק שאינה זוכרת שמות של תרופות (בשביל זה יש מאגרי מידע או גוגל), אלא לחלוטין שכחה כיצד מטפלים בדבר אלמנטרי כמו דלקת גרון; רואה חשבון מצליח שמתקשה בפעולות חשבון בסיסיות בבית, בבנק או בתשלום וקבלת עודף בקניות; חובב בישול שטועה בהכנת אוכל בסיסי; מישהי ששלטה בחמש שפות וכעת זוכרת רק את שפת אמה; או נהגת שעוברת באדום, כי היא כלל לא זוכרת שיש לעצור. לרוב השינוי אינו פתאומי כי אם הדרגתי, עד שהוא גורם להפרעה בעצמאות האישית ובתפקוד היומיומי – ברור שאדם במצב כזה אינו יכול ללכת לסופרמרקט לבדו, ושעל הכביש הוא עלול להוות סכנה לעצמו ולסביבתו. כאן מופיע האתגר המורכב: כיצד מונעים מאדם כזה פעולות יומיומיות שנהג לבצע, וכיום מהוות סכנה לו ולסביבה, מבלי לפגוע בו מורלית?
כיצד חיים עם דמנציה? האם ניתן להבריא?
חולים דמנטיים עשויים לחוות גלים – רגע הם צלולים כבדולח, ורגע אינם זוכרים כיצד הגיעו לסיטואציה. ישנן דרכים להקל על ההתמודדות, להאריך את התפקוד התקין ולהיערך לרגעי שכחה (כתיבת פתקיות, מספרי טלפון של אנשי קשר זמינים ועוד). במקרה של דמנציה הנובעת מחסימת עורקים, משערים כי תזונה נכונה, ספורט והפחתת לחץ עשויים לעכב את ההידרדרות. שמירה על אורח חיים בריא הוכחה כמעכבת טרשת עורקים – וייתכן שאף מונעת הידרדרות קוגניטיבית. אולם דמנציה היא מחלה מתקדמת וסופנית. החולה נפטר בדרך כלל מסיבוכים הנובעים מחוסר יכולתו לשתף פעולה, מפגיעות נוירולוגיות הקשורות בדמנציה או מהחמרה במחלות הרקע, למשל בשל היעדר יכולת לבצע פעילות גופנית מומלצת נוכח המגבלה הפיזית או הקוגניטיבית. ישנן תרופות שעלולות להזיק במצב דמנטי, או שאין די ידע על השפעתן (תרופה לכולסטרול למשל לא נבדקה על חולים כאלה, שכן כטיפול מונע, תועלתה מושגת רק כעבור מספר שנים). במצבים מתקדמים, ובפרט כאשר התרופות למחלות הרקע לא הוכחו כמועילות בחולים מסוג זה, המחשבה היא יותר על שיפור באיכות החיים, במקום להעמיס על המטופל עוד תרופות וסבל.
מוזמנים להקשיב לפודקאסט בנושא (לעוד פודקאסטים)
על מהות הרפואה הפליאטיבית, עם ד”ר טל פרגר מומחית ברפואה פליאטיבית ומשפחה
כיצד מודדים את חומרת הדמנציה?
המדד המקובל ביותר הוא Functional Assessment Staging (FAST) המחולק לשבע דרגות חומרה (1 זה מצב נורמלי ו-7 נחשב לדמנציה מתקדמת, כאשר דרגות 7-6 מחולקות לקטגוריות משנה דוגמת C6). המדד מגדיר את הפגיעה הקוגניטיביות והמוטורית בכל שלב ושלב. כדי לקבוע את הדרגה, כלומר את חומרת הדמנציה, יערוך הנוירולוג או הרופא הגריאטרי מספרים מבחנים דוגמת MOCA , MMSE. ואולם, קשה מאוד לחזות את מהירות המעבר בין השלבים ואת תוחלת החיים הצפויה.
מדוע עוסקים בדמנציה בטיפול בית?
כיוון שמדובר במחלה פרוגרסיבית, עם הירידה ביכולת התפקודית ובעצמאות המטופל, לא ניתן עוד להשאירו לבד ללא השגחה. יש לוודא שהוא נוטל תרופות, לעיתים להביא אליו עזרה רפואית. יש צורך בעזרת בני המשפחה ובהמשך אף במטפל נוסף, כאשר הנטל והעומס על המשפחה הקרובה כבד מדי או שבן הזוג מזדקן בעצמו וזקוק לעזרה. והעזרה היא לא רק תפקודית וסיעודית – היא נוגעת גם לניהול מחלות הרקע. זאת משום שעל פי רוב, החולה הדמנטי סובל מבעיות בריאותיות נוספות כגון מחלת לב, מחלה בכלי דם או סוכרת. למרבה הצער, חולים דמנטיים נכנסים לאשפוזי בית בשלבים המתקדמים של המחלה, משלב 6 או מעט קודם לכן. חשוב לזכור שמעבר למוסד רפואי מסכן כל חולה בזיהומים ומכביד עליו בשל הניתוק ממשפחתו ומסביבתו הטבעית. במקרה של חולה דמנטי, לעצם השינוי והטלטול בין מוסדות רפואיים שונים עלול להיות מחיר בריאותי כבד. לכן, ככל שהטיפול הביתי יקדים והטלטלות יפחתו, כן ייטב למטופל ולמשפחתו.
מה כולל השירות של שרן?
עם הזמן, החולה הדמנטי זקוק ליותר שירותי בריאות בביתו – מאשפוז, דרך טיפול פליאטיבי ועד להוספיס בית. הצוותים של שרן, שלרוב פוגשים את המטופל לראשונה בעקבות החמרה אקוטית, יודעים להתאים את מסגרת הטיפול למצב המטופל ולמנוע אשפוזים חוזרים בבתי חולים. הם מעניקים לחולה ולמשפחתו טיפול כוללני: רופא/ה ואח/ות יטפלו במצב הפיזי – ניהול מחלות כרוניות ומתן תרופות, טיפול בפצעי לחץ, כלכלה ותזונה, וידריכו את המשפחה והמטפל הנוסף כיצד להעניק טיפול מיטבי. עובד/ת סוציאלי/ת ידאגו למיצוי הזכויות מול ביטוח לאומי ושאר הגופים הרלוונטיים (המשפחה לא תמיד מודעת לביטוחים סיעודיים וזכאויות שיש לחולה). במקביל יעריך הצוות את מערכות התמיכה של המשפחה ויוכל להמליץ על גיוס מקורות תמיכה נוספים. עניין נוסף הוא השארת הנחיות מקדימות או ייפוי כוח, שגם בהם מוטב לטפל מוקדם ככל האפשר, וכל עוד מצבו הקוגניטיבי של החולה מאפשר לו לחתום. ביקורי הצוות בבית המטופל מתקיימים בתדירות התואמת את מצבו וצרכיו. התכיפות ת עלה במצבי חולי המחייבים טיפול מיידי (במיוחד שכיחות דלקות ריאות ודלקות בדרכי השתן). חשוב לזכור שרבות מ הפעולות הרפואיות המתקיימות בבתי החולים ניתן לבצע כיום בבית המטופל.
כיצד מקבלים הפניה לטיפול בית דרך שרן?
ההפניה מגיעה לרוב מרופא המשפחה או מרופא מומחה אחר המכיר את המטופל ומצבו. בתי החולים יכולים להמליץ לרופאים בקהילה על חלופת האשפוז הביתית, אשר ניתנת ללא עלות דרך קופות החולים שבהסדר.